חיבור זה עוסק בחגיגות הפורים בתל אביב בתקופת המנדט כמקרה מבחן לדיון בשתי סוגיות בהבניית הזהות הציונית ובהתפתחות האידאולוגיה הציונית : א . התפתחותו של המרחב האורבני של תל אביב כספרה ציבורית יהודית . ב . תפקידו של המושג " מסורת " בתרבות העברית החדשה . מקרה המבחן הזה לא נבחר במקרה : חג הפורים בולט בשונותו בלוח השנה היהודי . לפי הדימוי המקובל , בחג זה נשברו היררכיות חברתיות , והופעלו פרקטיקות תרבות פרועות למדי שחשפו מתחים בין הממסד ההלכתי ובין תבניות עומק של התרבות . עם תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל , כשהורגש הצורך לעצב חגיגות וטקסים חדשים , כלומר להמציא מסורות וליצור " דת אזרחית " , ניסו בדרך כלל לאתר בלוח השנה מועדים בעלי פן לאומי משמעותי . פעילי תרבות ציונים רבים , וכמוהם כמה חוקרים בני ימינו , סברו כי ללאומיות היהודית המודרנית אין כל עניין בפורים המסורתי , שכן מדובר , כביכול , בחג גלותי מובהק , המנציח את מאבקם של היהודים באמצעות שילוב של שתדלנות חצר , מלשינות והרפתקאות אהבהבים ; יתר על כן , הפרקטיקות שלו יכולות להיראות מאיימות על הפרקטיקות התרבותיות הלאומיות , שלפי הדימוי המקובל ה...
אל הספר