“ זהו " , מספרת טלי , “ לאחר שהוקם בית הספר יחדיו אמרנו , מה יהיה הלאה , והתחלנו לחשוב באמת על מסגרת המשכית . וברור שמה שהציעו משרד הבריאות ומשרד הרווחה לא יכול להיות פתרון לסוג הילדים האלה . ושוב , עם אותה הקבוצה , התחלנו לחשוב על מסגרת פנימייתית " . חוק החינוך המיוחד שנתן לנו חסות הסתיים , ושוב היינו בידיו של ממסד רפואי - פסיכיאטרי שתפיסותיו שנות בתכלית מתפיסותינו , שהלכו והתגבשו תוך כדי הפיתוח המקצועי שחווינו במסגרות החינוך המיוחד . עשר שנים של פעילות חינוכית הולכת ומתרחבת היו ברקע הפעילות של הורים שהאמינו בזכות ילדיהם לחיים בקהילה ולא בבית חולים פסיכיאטרי , ופעילות זו היא שדחפה למאמצים מתמשכים להקמת מסגרת ראויה לבוגרים . המטרה שעמדה לנגד עינינו לתת להם “ בית לחיים " , שתפיסתו המהותית שונה מהתפיסה המוסדית שהייתה עד אז האופציה היחידה עבורם . קשה לתאר את התלאות , הדחיות , האכזבות , חוסר התמיכה והמלחמות עם הממסד הפסיכיאטרי שלא האמין , בלשון המעטה , בהצלחתה של מסגרת כזאת . התחושה הבוערת שאסור לקפוא על השמרים ליוותה את כל פעילותנו כהורים כבר עם הקמתו של בית הספר יחדיו . וכך , בד בבד עם ב...
אל הספר