תשעה ילדים גילאי , 10 - 8 רובם “ מפוני " המסגרות הטיפוליות הקיימות , נכנסו למסגרת החינוכית החדשה במבנה ישן ומוזנח ששכרנו אנחנו ההורים : בית מט לנפול בלב תל - אביב , ללא חצר משחקים . הבילוי בהפסקות היה בין בלוני הגז של דירות השכנים שהקיפו את החצר מכל עבר . לימודי כישורי החיים היו מרוכזים בחדר שירותים קטן שהותקן בו לוח שיש , ששימש מטבח . שני חדרים שימשו חדרי לימוד , “ אולם " התעמלות , כיתת ציור ומוזיקה כאחת . זה היה הבית היחיד שבעליו הסכימו להשכירו למטרה זו , אחרי שכל קודמיהם , שהבינו במה מדובר , דחו את הבקשה בשאט נפש . צוות העובדים כלל מורים אחדים שעבדו במסירות ובאהבה אין קץ – אבל ללא שום ידע מקצועי הולם . אחר הצהריים הפעלנו במקום את “ מועדון יחדיו " , והמדריכים מטעם אלו " ט מומנו על ידנו – ההורים . לשם כך הזמנו – שוב אנו ההורים – שני מורים מארצות הברית שהדריכו את הצוות החינוכי על פי הגישה ההתנהגותית ( , ( behaviorism שלא הייתה מקובלת אז בארץ ועוררה התנגדות רבה בקרב הממסד הרפואי . לימים , אני עצמי , כאמור , הפכתי למנהלת בית הספר , ומילאתי תפקיד זה עשרות שנים . דרכו של בית הספר הראשון לא...
אל הספר