מסגרת מושגית זו מאפשרת לבו לקרוא את עדותו של אפלפלד קריאה חדשה . בחווייתו האישית של אפלפלה חומרי הזיכרון אינם זמינים , הם אינם נתונים בתוך התודעה אלא בתוך הקיום הגופני עצמו . שנות המלחמה הפכו את אפלפלד "לבעל חיים זעיר שיש לו כמה מחילות " . " בעל חיים זה קיומו הצטמצם בחוויותיו הגופניות 6 נ המידיות , וזיכרונו אגור , אם הוא אגור , באיברי גופו . במקום אחר כותב אפלפלד : " המהגר [„ , ] אתה מביט כר ורואה — חייו גלומים בגופו . ב ' פטר ' למדתי להתבונן כ בגוף , בתנוחתו וכתנרעתר . גוף מספר יותר ממילים כמו ' בדידותי ויעצב "'\ חומרי הזיכרון אינם מצויים אפוא כאובייקט נוכח בעבור התודעה הזוכרת , שכן מיקומם 34 בתוך הגופניות מסתיר אותם מהתודעה . אכל גם התודעה עצמה התפוגגה או לא הייתה יכולה לצמיח . שכן כהוויה הגופנית המידית של קיום כבעל חיים "המחשבות וההרגשות הצטמצמו עד מאוד " . יתר על כן , בחיים עצמם כעל עקרון השכחה . עיקרון זה אמ : ם הוטל מהחוץ , אכל הוא ביטא גם . וכעיקר , את רצון החיים , את התשוקה לצאת ממחילת בעל החיים . כלשונו של אפלפלד : כשהגענו ארצה ככר הייתה השכחה מבוצרת בנפשנו [ ... ] השכחה מצאה ...
אל הספר