המעבר מן הקנאות אל ׳הקלוס׳ הסתמן עד כה כיציאה לקראת הכלה , אך גם – לאור ריצת הזקן בין השמשות – כיציאה לקראת השבת המשולה לכלה . המפתח לפרשנות זו מתחבא בכתוב : ׳ויהי ערב ... ויכלו ... ויכל ... ׳ ( בראשית א , לא ; ב , א – ב ) . דרך המשחק במילים ויכל / כלה ערב / ערב מצטייר הזמן של ערב שבת כשעת חסד , ערבה כמו המפגש עם הכלה . באותה שעה האל , שהשלים זה עתה את מלאכת הבריאה , מביט עליה בסיפוק , כשהן האישה והן השבת מתקבלות על ידי האדם ככלה נכספת : למלך שעשה לו חופה , סיידה וכיירה וציירה , ומה היתה חסרה , כלה שתיכנס לתוכה , כך מה היה העולם חסר , שבת . למלך שהשיא את בתו ועשה לה חופה ובית , וסיידה וכיירה וציירה , וראה אותה 99 מגילה ט ע״ב . 100 ירושלמי מגילה א , ט , עא / ג . 101 ב״ר י , ט . וערבה לו [ ... ] כך אמר הקב״ה לעולמו : עולמי , עולמי , הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו . את הסיפוק שהאל מוצא בעולם מוצא האדם בכלה המובאת לו בערב שבת – תהא זו האישה או השבת – וכמו רמז למפנה בדרכו של רשב״י , רעיון זה נמסר בשמו : ׳תני ר׳ שמעון בן יוחאי : אמרה שבת לפני הקב״ה : רבונו של עולם ...
אל הספר