׳עיקר שכינתו למטה׳

סימן מובהק להעדפת האל את האדם היא נכונותו לעזוב את מושבו בשמים כדי להשרות את שכינתו על הארץ . הרעיון הבסיסי הנתלה במונח ׳שכינה׳ הוא כידוע רצונו של האל להיות קרוב לבני אנוש / לבני ישראל , שותף לגורלם בעצם נוכחותו לצדם . שותפות זו שהאל מבקש ליצור עם האדם / עם ישראל – בה ההוכחה הניצחת להעדפתו את המציאות של מטה , והיא מתממשת , כאילו הייתה תכלית הבריאה , בירידת השכינה אל העולם . ואולם , לפי המדרש , אותו מהלך אינו מובן מאליו . בבקשו לרדת אל העולם האל מעורר את רוגזם של המלאכים , ולראיה הוויכוח הנוקב המתקיים בשמים בעת הקמת המשכן . משנודע ליצורים של מעלה כי כוונת האל לשכון עם בני אנוש , הם מוחים בתוקף על עזיבתו : 153 ספר חנוך העברי א . 154 בבא מציעא נט ע״ב . 155 אחרי שמטטרון מתעה את אלישע בישיבתו לצד האל , הדבר הראשון שעושה המלאך הממונה על ענישתו הוא להעמידו על רגליו ( חנוך העברי טז ) . ראינו שהפיכת חנוך למלאך מסמנת חזרה למעמד המלאכי של האדם לפני החטא . מכאן הדמיון ב׳הדחתם׳ של אדם הקדמון ושל מטטרון , המשתמע גם משני מאמרים של ר׳ איבו : בעודו מדבר על הפגיעה בקומתו של אדם הוא גם מבקש לפגוע בדימויו...  אל הספר