מכל האמור לעיל נובעת מסקנה כבדת משקל בתחום הרעיוני . אם עליית קרנו של ( בית ) הלל מספקת כעין מיתוס מכונן לייסוד יבנה , הרי שאותו מיתוס קורא לפתיחות ולחידוש , אפילו במחיר התרת האיסור , ועל כן ניתן בהחלט להגדירו כמיתוס אנטי קנאי . אך , מן המשחק סביב השם הלל ( הלל / חלל ) מתבקשת גם מסקנה חשובה בתחום המתודולוגי , והיא תשומת לב מרבית לרובד הטקסטואלי של המקורות . אמנם , ידוע לכול יחסם המיוחד של החכמים לשפה , נטייתם ( בעקבות המודעות שהמקרא עצמו כבר מגלה לשפה בכלל , ולשמות גיבוריו בפרט ) לפרק את הטקסט המקראי ולשחק אתו עד כדי שזירת מארג אין סופי של צירופים והדהודים לשוניים . ואולם מה שידוע פחות , או זכה פחות לעיון מעמיק , הוא שאין חז״ל טווים מארג כזה רק לגבי היצירה שהם מפרשים אלא גם , כמו במהלך רפלקסיבי , לגבי היצירה שהם ׳כותבים על עצמם׳ . למעשה , עם ההתפתחות המואצת של חקר האגדה בתקופה האחרונה אף תופעה זו מוכרת היטב . אלא שלהערכתי לא הובלטו די הצורך היקפה ותחכומה הרב , ולכן גם לא נוצלו כראוי הכלים הפרשניים הנגזרים ממנה . עדות מרכזית לאותו בימוי עצמי היא חשיבות המערך המטפורי הנקשר כמו צופן לשמו...
אל הספר