הפרקים הקודמים דנו בהיבטים הפסיכודינמיים של האבחנה הרפואית , בתהליכים הפסיכולוגיים שמעורבים בקביעת אבחנה . תוארו מצבים שבהם המחלה עדיין " בלתי מאורגנת " והחולה מציע לרופא מספר " הצעות " . תואר כיצד הרופא הגיע לארגון המחלות והחולים שהוא מטפל בהם לפי דרגת החשיבות של המחלות ושל החולים עצמם . הצעד הבא היה לבחון את הקשיים הנובעים מהעומס על הרופא ואחריותו הרבה והכבדה לגורל חוליו . בגלל האחריות המונחת על כתפי הרופא הכללי , הוא מחפש שותפים לאחריות , בין הרופאים המומחים , בין היועצים ובבתי החולים . בלינט מציין שידוע שלפחות רבע עד שליש ( ולדעת מספר חוקרים אולי אף מחצית או יותר ) מעבודתו של רופא כללי ( רופא משפחה ) היא פסיכותרפיה . הרופאים הללו טוענים , שיש להם יותר מדי עבודה , ולכן הם לא מסוגלים לשבת מספר פעמים עם חולה אחד , בכל פעם למשך שעה , להאזין ולדבר . הרבה יותר קל לרשום תרופות . בתיאורי המקרים , ניתן היה להיווכח שהשקעת הזמן בראיון ארוך אחד ופיתוח יחס פסיכותרפויטי , הינה בסופו של דבר משתלמת . בלינט מציין , שהחולים – שנקראים מקרים פסיכולוגיים – מקבלים , באופן כמעט מכני , מרשם לתרופות מרדימו...
אל הספר