פקד עליהם לכרוע על ברכיהם , ובגרזן ביקע את ראשיהם . אחר כך הוא קרא לנו להיכנס ולהוציא את הגופות לשרפה . סביב המחנה בפיפיקו ֹ ני היה בוץ . לגרמנים היה משחק : לקשור ל " חוטא " את הרגליים ולהטיל אותו לתוך הבוץ . בנימין ויינטרויב מספר : לאחר ארבע יממות של נסיעה בקרונות מחניקים הגענו למחנה הריכוז וייואר ִ י . מכאן הובילו אותנו לק ְ לו ֹ גה . במחנה לא נשאנו עוד את שמותינו . כל אחד מאתנו סומן במספר שהיה עליו לענוד על שכמו , על זרועו ועל הברך . על ראשינו גילחו פס מן המצח עד העורף , וראשי הנשים ששהו במחנה עוד מאוגוסט ( מהפשיטה בשדה התעופה בפורובנק , ומה " פינוי " הראשון ) היו מגולחים . לאחר הביקורת , שלקחו בה מאתנו אפילו את הדברים הקטנים ביותר , חילקו אותנו לבריגדות ושלחו לעבודה . העבודה כללה סחיבת שקי מלט שמשקלם חמישים קילו מהמפעל עד תחנת הרכבת , מרחק של 150 מטר . עם השקים עלינו היינו צריכים לרוץ . הנשים , שגרו בצריפים נפרדים , הועסקו בסיקול סלעים ובסחיבתם למקום אחר . ביום עבודה אחד היתה אישה חייבת להעביר ארבעה טונות של סלעים . עבדנו משש בבוקר עד שש בערב . היתה לנו הפסקה של 45 דקות לארוחת צהרי...
אל הספר