כותבים רבים ניסו לנסח תיאוריה כללית , שמזהה מכנה משותף לכל המצבים המזמנים הכרה בחובת אמונים . להלן יוצגו אחדות מהן . תמר פרנקל ניסתה למצוא עיקרון מאחד לחובות אמונים . היא זיהתה שימוש לרעה בכוח כבעיה המרכזית העומדת בבסיס יחסי האמון . כוח , לשיטתה , משמעו היכולת של איש האמון לבצע שינויים אצל הנהנה ולגרום לו נזק . מאחר שהנהנה אינו מסוגל למנוע שימוש לרעה באמצעים משפטיים או מנגנונים חברתיים , מוטלות חובות אמון . למרות שפרנקל אכן מזהה את הפוטנציאל של שימוש לרעה בכוח ואת הפערים בהגנה על הנהנה כמצדיקים מציאת יחסי אמון , היא אינה מצליחה ליצור הבחנה בין יחסים אמוניים ליחסים אחרים , שמקנים אף הם כוח לבצע שינויים אצל הזולת . היא מזהה שתי תכונות אשר מאפיינות יחסים אמוניים : איש אמון משמש כתחליף לנהנה , אך גם מחזיק בכוח מטעם נהנה כדי להושיט סיוע לצד שלישי לבצע את תפקידו . הקושי הוא , שהאצלת כוח אינה מסייעת , בהכרח , להבחנה בין יחסים אמוניים לבין יחסים אחרים , מאחר שכוח מוגדר אצלה כיכולת לבצע שינויים אשר משפיעים על הנהנה . אולם , תכונות כאלו יכולות להתקיים גם אצל מי שאינם בעלי עמדת אמון , כמו לדוגמה ...
אל הספר