הגישה האנגלית המסורתית מקפידה על מידור חובות המנהלים , וקובעת כי הם חבים את חובתם לחברה , ולא לבעלי מניות אינדיבידואליים . וכך , למרות שדירקטור יכול להתמנות על ידי בעל מניות ספציפי או של קבוצת בעלי מניות , אחריותו הכללית היא לחברה בכללותה . בפסק הדין האנגלי המנחה lPerciva v . Wright היה מדובר בדירקטורים שרכשו מניות מבעלי מניות , ולא גילו את אוזנם , כי הם היו בעיצומו של משא ומתן לרכישת מניות החברה במסגרת הצעת רכש במחיר גבוה יותר . המשא ומתן לא הושלם לכדי עסקה , אולם בעלי המניות הגישו תביעת פיצוי כנגד הדירקטורים בטענה שהדירקטורים , כנאמנים של בעלי המניות , היו חייבים לגלות את דבר המשא ומתן על מכירת המניות . טענה זו נדחתה ונקבע , כי אין כל חובה מצידם של הדירקטורים כלפי בעלי המניות כיחידים . בפועל התברר אמנם , כי בעלי המניות הם אלו שפנו לדירקטורים ונקבו במחיר שבו רצו למכור ; אולם , החלטה זו שימשה את הפסיקה האנגלית במהלך כל המאה ה – 02 כביטוי ליישום המודל הדו – צדדי . בהמשך לאותה גישה לא נתפסו הדירקטורים כחבים חבות ישירה אף לנושי החברה . על יסוד עקרון הפרדת האישויות נקבע , כי לנושי החברה אי...
אל הספר