אף שקרו האדיר את נקודת המבט של הפרט כבסיס הקביל היחידי להפקת אמת על המלחמה , הוא סבר שאין בה די על מנת לייצר עדות בעלת ערך . "מה שהופך את העד הזה למעניין מנקודת המבט שלנו " , כתב קרו על לוחם שספרו נסקר בעדים , " הוא שאדם היה יכול להיות נוכח במלחמה כולה , סמוך לקווי החזית ובקשר יום יומי עם הלוחמים , היה יכול להיות בשמפן בזמן המתקפה , בוורדן ברגע תחילת ההתקפה ובסום , מבלי שראה דבר , הריח דבר או הבין דבר על הלוחמים " . ספרי עדות כגון זה , קבע , נוטים " לערער את אמוננו בעדים" ומחייבים להודות כי " ישנן עיניים שאינן רואות ואוזניים שאינן שומעות דבר " . השילוב המתגלה בספרו של קרו בין ביצור תביעת הסמכות של העדות לבין ההתייחסות הביקורתית לרוב העדויות הקיימות הוא היסוד הקריטי ביותר אולי להבנת המהלך שלו - שאותו הוא מתעקש לזהות כביקורת קונסטרוקטיבית - והמפתח לחשיבותו בתולדות האתיקה של העדות . אף שקרו סבר , כפי שנראה מיד , שהתחושות הגופניות היו המתווך העיקרי שבאמצעותו נרשמו אירועי המלחמה בזיכרונם של הלוחמים , עדות אמת לא הייתה בעיניו תולדה ישירה של השהות בחזית . לדעתו , עדות כזאת הייתה תלויה בסוג מי...
אל הספר