עד לשנת 2004 נקבע גיל הפרישה , בדרך כלל , בהסכמים קיבוציים . תחולתם של הסכמים אלה נגעה בעיקרה למגזר הפרטי ונקבעה בהם חובת פרישה בגיל ביולוגי נקוב . בהסכמים אלה נקבעו לרוב גילי פרישה שונים לעובדים משני המינים : גיל 60 נקבע לפרישתן של עובדות וגיל 65 נקבע לעובדים . בחקיקה כמעט לא הייתה התייחסות לנושא גיל הפרישה והיא הסדירה היבטים מסוימים שלו בלבד . חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד , התשמ"ז , 1987 ביטל את גיל הפרישה השונה והנוקשה שהיה נהוג לגבי עובדות , וקבע גיל פרישה גמיש לנשים . מכוח החוק האמור , נקבע טווח גילים שבו יכלו העובדות לפרוש , לפי בחירתן , במהלך התקופה שבין גיל הפרישה המוקדם ( שהיה קבוע בהסכמים הקיבוציים כגיל הפרישה של העובדות ) לבין גיל הפרישה המאוחר ( שהיה קבוע בהסכמים הקיבוציים כגיל הפרישה של העובדים . ( כמו כן , הייתה בחקיקה גם התייחסות לגיל הזכאות , כגון חוק הביטוח הלאומי שקבע את גיל הזכאות לקצבת הזקנה . בחוק זה נקבעו בעצם שני גילי זכאות : גיל זכאות מותנה וגיל זכאות מוחלט . בגיל הזכאות המותנה , הזכאות לקצבת הזקנה מותנית בהכנסות , ובגיל הזכאות המוחלט , הזכאות לקצבת הזקנה א...
אל הספר