לעומת קיצוב המזון , שזכה בתחילה להסכמה רחבה ונתקבל כצו השעה , קיצוב ההלבשה וההנעלה היה שנוי במחלוקת מלכתחילה . ההבדל קשור לסוג המוצר המוקצב : כמות מזון בסיסית ובעלת ערך תזונתי קבוע נחשבת כצורך אוניברסלי ומדיד , שבעת חירום אפשר ואף צריך לחלקו במנות שוות לאוכלוסייה . צורכי הלבשה והנעלה , לעומת זאת , נחשבים כיחסיים ובמשתנים קמעה מפרט לפרט . אף בבריטניה התקבל קיצוב המזון בהסכמה ובשיתוף פעולה רחבים בתקופת המלחמה , ואילו קיצוב הביגוד עורר ספקות ותרעומת . אך לעומת בריטניה , שבה נחל קיצוב המזון הצלחה , ולמרות פגמים ותקלות למיניהם עורר בציבור אמון וסייע בשמירת המורל של העורף בתקופת המלחמה , בישראל לא קנה קיצוב המזון את לב הצרכנים , וקיצוב הביגוד שבא בעקבותיו לא כל שכן " . כשהציג דב יוסף את תכנית הקיצוב להלבשה והנעלה ביולי , 1950 אמר שהציבור נוכח לדעת שמשטר הקיצוב פועל עד כה כהלכה , באופן צודק ומשביע רצון \" ברם הציבור הישראלי לא היה שבע רצון מקיצוב המזונות , אף שבתחילה קיבלו בהבנה רבה ושיתף עמו פעולה . קיצוב ההלבשה הוכרז יותר משנה אחרי תחילת משטר הצנע . עד אותה עת הספיקו רבים לפתח התנגדות כלפי ...
אל הספר