לגשולייט מיטשל ( Juliet Mitchell ) תגובה מסוג אחר . תגובתה משתקפת בהקדמה לספרה פסיכואנליזה ופמיניזם : ( 1974 ) חלקה הגדול של התנועה הפמיניסטית זיהה את פרויד כאויב . להערכתן , הפסיכואנליזה טוענת שנשים נחותות ושהן יכולות לממש את נשיותן רק כנשים נשואות וכאימהות . הפסיכואנליזה נתפסת כצידוק לסטטוס קוו בורגני ופטריארכלי , ושפרויד עצמו מדגים איכויות אלו . אכן , אני מסכימה שפרוידיאניזם פופולרי צריך לתת מענה לתיאור זה ; אבל הטענה של ספר זה היא שדחייה של הפסיכואנליזה ושל עבודתו של פרויד היא פטלית לפמיניזם . למרות השימוש בה , הפסיכואנליזה אינה משמשת הצדקה לחברה פטריארכלית , אלא היא מבצעת ניתוח ביקורתי של חברה זו . אם אנו רוצות להבין את דיכוי הנשים ולקרוא עליו תיגר , איננו יכולות לזנוח את הפסיכואנליזה . פרויד , טוענת מיטשל , לא מתאר כיצד נשים צריכות לנהוג או מהו מבנה נפשי ״רצוי״ . הוא מתאר כיצד החברה המודרנית מדכאת נשים וכופה עליהן התנהגות מסוימת , מסרסת . לטענתה , אם הפמיניזם רוצה להשתחרר מדיכוי הנשים , עליו ללמוד את פרויד על מנת להעלות למודעות דיכוי זה . מיטשל מסבירה את פרויד באמצעות טענה זו ומר...
אל הספר