בשנים 1967-2004 כבר השתמשה ממשלת ישראל באמצעים של גירוש פלסטינים אל מחוץ למדינה ושל תיחום מגורים של פלסטינים ברצועת עזה . במאמר זה נבחנו החוקיות והתועלת שבשימוש באמצעים אלו . במה שקשור לחוקיות האמצעים נראה כי אשר לגירוש אל מחוץ למדינה , המחסום המשפטי הוא בלתי עביר . אשר לתיחום מגורים , המצב החוקי מורכב יותר , אולם נראה כי שני מאפיינים מטים את הכף לעבר אי חוקיות : ראשית , הכוונה המקורית של סעיף 78 לאמנת ז'נווה הייתה לאפשר מעצר בית ולא להעדיף העברה של אדם למקום שאינו מקום מגוריו הטבעי . היום , לאחר תכנית ההתנתקות , נראה כי חוקיות השימוש באמצעי של תיחום מגורים סבירה עוד פחות משהייתה בעבר משום שלמדינה אין שליטה אפקטיבית באזור רצועת עזה . שנית , פעמים רבות נראה כי הסיבה לשימוש באמצעי הגירוש היא הענשה ולא מניעה , והדבר אסור על פי אמנת ז'נווה . מעבר לכך גם משיקולי תועלת אין מסתמנת עדיפות ברורה לשימוש בתיחום מגורים המבוסס על העברת אדם מאזור יהודה ושומרון לאזור רצועת עזה . ארבע סיבות לכך : ( א ) תיחום מגורים אינו מנטרל את מסוכנותו של האדם שנגדו הוצא הצו ואפילו מקשה את הפיקוח עליו ; ( ב ) התיחום...
אל הספר