לא קשה להיווכח כי כשאנחנו מתחקים אחרי היחס הזה , ההיסק שאנו מסיקים מסיבה לתולדה אינו נגזר רק מסקירה של המושאים הפרטיים האלה ומהתבוננות חודרת במהותם , שיש בה כדי לחשוף את תלותם זה בזה . משום מושא אין משתמע קיומו של שום מושא אחר כל זמן שאנו בוחנים את המושאים בפני עצמם , בלי להתבונן מעבר לאידיאות שאנחנו יוצרים לעצמנו עליהם . היסק כזה היה מגיע לכלל ידיעה , והיה משתמע ממנו שכל השגה שונה מזו היא סתירתית ובלתי אפשרית לחלוטין . אבל כיוון שכל האידיאות המובחנות ניתנות להפרדה , ברור שלא יכולה להיות אי אפשרות כזאת . כשאנחנו עוברים מרושם נוכח לאידיאה של מושא כלשהו , בה במידה יש באפשרותנו להפריד את האידיאה מהרושם ולהחליף אותה בכל אידיאה אחרת . לכן הניסיון מאפשר לנו להסיק את קיומו של מושא אחד מקיומו של מושא אחר . טבעו של הניסיון הוא זה : אנו זוכרים שלעתים קרובות הזדמנו לנו מקרים פרטיים של קיום של מושאים ממין אחד ; וכן זוכרים שתמיד נמצאו פרטים ממין אחר של מושאים שהתלוו אליהם והתקיימו , ביחס אליהם , לפי משטר סדיר של סמיכות ועקיבה . למשל , אנו זוכרים שראינו מושאים מהמין שאנחנו מכנים " להבה" והרגשנו תחוש...
אל הספר