שיטתנו בדבר החלל והזמן מורכבת משני חלקים שיש ביניהם זיקה הדוקה . החלק הראשון תלוי בשרשרת הטיעון הבאה : כושר ההשגה של הרוח איננו אינסופי ; מכאן ששום אידיאה של התפשטות או התמשכות אינה עשויה ממספר אינסופי של חלקים או של אידיאות קטנות ממנה , אלא תמיד ממספר סופי של אלה , שהם מצדם פשוטים ובלתי מתחלקים ; לפיכך אפשר שהחלל והזמן יתקיימו בהתאמה לאידיאה הזאת ; ואם אפשר – ודאי שהם אכן מתקיימים בפועל בהתאמה אליה ; שהרי התחלקותם לאינסוף היא בלתי אפשרית וסתירתית מכל וכל . החלק האחר של שיטתנו נגזר ממה שנאמר לעיל . החלקים המתקבלים מהתפצלות אידיאות החלל והזמן נעשים לבסוף בלתי מתחלקים ; והחלקים הבלתי המתחלקים , מאחר שהם לא כלום כשלעצמם , אינם ניתנים להשגה אם לא ממלא אותם דבר ממשי וקיים . על כן אידיאות החלל והזמן אינן אידיאות נפרדות ומובחנות , אלא בסך הכל האידיאות של האופן או הסדר שהמושאים מתקיימים בהם ; או במילים אחרות , אי אפשר להשיג ריק והתפשטות שאין בה חומר , או זמן שלא היו בו עקיבה או שינוי בשום נמצא ממשי . הזיקה ההדוקה שבין שני חלקי השיטה שלנו היא הטעם לכך שאת ההשגות שהועלו נגדם נברר במשותף ; ונפתח...
אל הספר