הגענו ארצה בחורף , 1925 ואמי היתה אז בהיריון עם אחי השלישי , יעקב . בבואנו ארצה הודיעו לנו שאי - אפשר לעלות על הקרקע שקנינו במפרץ חיפה , היכן שהיום נמצא " כפר חסידים . " העלייה לא התאפשרה מכיוון שהמקום - שעמד שומם במשך מאות שנים והיה מלא ביצות - היה נגוע במלריה טרופית . גם נחל קישון שנמצא בקרבת האדמות שלנו הגביר את סכנת המלריה , כי אף אחד לא ייבש או ניקז אותו . משום כך החליטו להעלות אותנו הרחק מן האדמה שקנינו , הרחק ממפרץ חיפה , למקום שנקרא שיח ' אבריק , ליד טבעון , שישה - עשר קילומטרים מחיפה . המקום מוכר כיום בשם " גבעת זייד . " היתה שם רק גבעה נטושה ושוממה , ושם הקימו צריפים שיועדו לנו למשך תשעה או עשרה חודשים , עד אשר יצליחו לייבש את האזור שלנו , שבו האדמות שקנינו . עד שהצריפים הוקמו , שיכנו אותנו באוהלים עם הילדים הקטנים . היו אלה ימים של חורף קשה , ובלילה פקדה סערה את האזור . הרוחות העזות העיפו כל מה שנקרה בדרכן , כולל את האוהלים שלנו . הכול עף והתהפך , ואנחנו נשארנו תחת כיפת השמים , חשופים לרוחות ולגשמים , רועדים מקור ומלאי מים . אף על פי כן , חסידים לעולם לא נתפסים לייאוש . באמצ...
אל הספר