במשנה ע"ז ב , ו י שנינו : "אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה ... והפת והשמן שלהן . " אך שלא כשמנם שהותר אחר כך בבית דין , וכמפורש במשנה שם : "רבי 3 ובית דינו התירו בשמן , " הרי באשר לפתם קובע ר' יוחנן בסוגיית הבבלי שם לה ע"ב : "פת לא הותרה בב . "ד" עם זאת , מסיקה הסוגיא ממימרתו זו של ר' יוחנן "דאיכא מאן דשרי , " לאמור שיש מי שהתיר את הפת . כמו כן מובא שם ש"איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי , " דהיינו איבו אף קיבל את ההיתר של פת גויים להלכה ולמעשה . לעומת זאת נאמר בבבלי שם , ש"כסבורין העם התיר רבי הפת ולא היא רבי לא התיר את 4 הפת . " וגם בדברי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יונתן שהובאו בירושלמי , שפת "מהלכות של 5 עימעום היא" הסתפק ר' יוסה "מהו מהלכות של עימעום" אם "עמעמו עליה והתירוה" או ש"עימעמו עליה ואסרוה . " להלן נדון בסוגיות אלו כדי לברר אם אכן הותרה הפת ובאיזו מידה . בהבאת המקורות נציין לשינויי הגירסאות הנוגעים לענייננו . בסוגיית הבבלי לה ע"ב נאמר : א"ר כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מא...
אל הספר