אחדים בוכים על מותו של וינטו בסרט על פי ספרו של קארל מאי , אחרים בוכים על מותה של רות בסרט " עגבניות ירוקות , " ואחרים בוכים על הרצח של פרופסור דמבלדור ב"הארי פוטר . " אנחנו בוכים בסרטים או בספרים עצובים מפני שאנחנו שמים את עצמנו במקומם של הגיבורים וחשים בצערם ממש כאילו היה צערנו . אנחנו צוחקים עמם ומפחדים בסרטי מפלצות ובמותחנים כאילו אנו עצמנו נתונים לאיום מיידי . כל אחד מאיתנו מכיר את החוויה הזו . אבל כיצד היא נוצרת ? מדוע אנחנו יכולים להבין את רגשותיהם של אחרים ? מדוע סומרות שערותינו בקולנוע , אף על פי שאיננו נתונים בשום סכנה ? מדוע עוברים אלינו רגשותיהם של אחרים ? התשובה היא פשוטה : אנחנו משתתפים ברגשות , מפני שרגשותיו ( האמיתיים או אלו המדומים שבקולנוע ) של הזולת מעוררים בנו את אותם הרגשות . וקרוב לוודאי שזה נכון לא רק לבני אדם . ברור למדי שגם אחותה של קופת הרזוס פון , שבה צפה פראנס דה ואל במרכז המחקר שבעיר מדיסון , חשה גם היא את סבלה ואת חרדתה של פון . אבל אף על פי שההבנה לרגשותיו של הזולת וההשתתפות בהם נראות מובנות מאליהן , בשביל המדע כל זה היה עד לפני כמה שנים בגדר תעלומה גמור...
אל הספר