אתה רואה את פרנץ יוזף יושב בקפה "טעמוך בירושלים ומאזין לוואלסים של עופרה חזה . גבו של וורמיר בכתונת הפסים רודף אחריך עד לכיכר ציון , בעוד אמו הזקנה של רמברנדט עוקבת אחריך במורד המדרחוב . ציידי הצבאים של קראנאך מציצים אורבים בין שיחי גן הפעמון , ותאורת החומות מזכירה לך את האור צל של קאראווג'ו . על פיגומי הבניינים בשכונות ניצבים מי אם לא אנשי הכפר של ברויגל . לשוא תחפש ב"קונסט היסטורישה מתיאום" אשר בגבעת רם את "יום הדין" של רובנס . בבית אנה טיכו מזכירים לך את ביקורה של האמנית במוזיאון ה"אלברטינה" לרישומי מופת , ואתה זוכר , הו , כמה שאתה זוכר ! ואז , בארמון ה"בלווךרה" אשר בבית האמנים הסמוך ל"בצלאל , " אתה מבקש אחר גוסטב קלימט ואגון שילה של ירושלים . אין . יה יה , יש ירושלים ויש וינה . יש אמנות של ירושלים וישראל ויש אמנות של וינה ואימפריה האבסבורגית . אין גשר בין השתיים . להשתרך בירושלים עם קריטריונים של ורמיר פירושו סירוב מכאיב ועיקש , הסירוב להתבגר ולהודות . מי רוצה להתבגר , לעזאזל , ומה רב הקושי להודות . אני נזכר : ביציאה מגלריה "אלון , " מספר חודשים קודם לכן , אני פוגש במשה גרשוני . ה...
אל הספר