בפרק הקודם הראיתי כיצד תיתכן צמיחה 'דיאלקטית , ' אשר מושרשת במיתוס האדיפלי המבוסס על קונפליקט של 'אני או אתה' בינדורי , אך ורק על ידי החיסול וה'החלפה' של התזה , המעמד השליט או האב , שהנם מיושנים או זקנים ואינם כשירים עוד . בהתאם טענתי כי מאידך גיסא , על פי מיתוסים המעוגנים בתפיסת פרדוקס דוגמת העקרה , יש אפשרות לדו קיום ריאלוגי בין ה'אני ואתה / שבעטיו תיתכן רציפות בין האב אברהם לבנו יצחק , למרות המתח הבינדורי . על מנת להדגים את ההבדל האמפירי בין שתי צורות אלה של קדמה , יעסוק פרק זה בניתוח הדפוסים של קדמה רוחנית יהודית ( סגנון הלימוד התלמודי ) וקדמה חומרית יהודית ( דפוסי הגשמה ציונית . ( לפני שנמשיך ונפתח את ההבחנה בין שני דפוסי הקרמה הדיאלוגית , עלי להורות שההבחנה הזו הנה שרירותית במקצת , שהרי כמשקל נגד לגישה ההגליאנית האורגנית , המטפחת את דפוס הקדמה הדיאלקטי החומרני , חייבת התפיסה הדיאלוגית על כל צורותיה ודפוסיה לשמש בעיקר כמטאפורה רוחנית של צמיחה . הקורא מתבקש אם כן להבין את ההבחנה המוצגת כאן כמודל מאזן השואף להעלות את החומר לדרגה רוחנית אך לא לבטלו . הבה נמחיש כיצד יכולות תפיסות שונו...
אל הספר