כבר נזדמן לי לרמוז בספר זה על ההבדל בין דפוס האינטראקציה 'אני ואתה' לבין דפוס האינטראקציה שאפשר לכנותו 'אני או אתה . ' ההבדל בין שני הדפוסים האלה הוא זה : בדפוס 'אני ואתה' האני מתבטל מפני האתה , ואילו בשני הוא מתבלט כלפיו . באינטראקציה של 'אני ואתה , ' זו המושתתת על דימוי האב המצטמצם של המגיד , שני הצדדים מסתייעים זה בזה כדי לצמוח ולהגשים את עצמם , ואילו החינוך להבלטה עצמית עלול להגביר פירוד וניכור . במבט ראשון טענה זו נראית פרדוקסלית : הייתכן שחיזוק ההתבלטות וכושר הביטוי האסרטיבי , שהם עצם מהותה של התקשורת , יהיו הגורם להקטנת התקשורת ? כדי להגן על טענה 'אבסורדית' זו נפתח גם הפעם במעשייה : שני חסידים מזדמנים יחדיו ברכבת . לאחר שעה ארוכה של שתיקה נאנח האחד מהם מעומק לבו . אף על פי שזוהי להם פגישה ראשונה , השני נענה לו מיד ואומר : 'אתה מספר לי ' ? כך , באמצעות האנחה הנורמטיבית , שהחסיד , חייב בה מדי פעם בפעם כדי להביע התבטלות כלפי העולם , אנחה אשר פירושה הוא : 'איני מוצלח כל כך , 'קשה להיות יהודי , ' 'קשה למצוא פרנסה' וכיוצא באלה , נוצרת בין שני החסידים הבנה בלא אומר ודברים , עמוקה ובעלת...
אל הספר