פרק שמיני על החירות

. 1 דיוננו הקודם בעקרון הצדק כעקרון הפעילות המדינית נסתכם בכך , שעיקרון זה אינו עצמאי , אלא הוא מבוסם על עקרון האדם כסובייקט וההתחשבות בו . רק משום ביסוסו זה אפשר לו לעיקרון זה להיות עקרון התחום המדיני . הדברים האמורים בעקרון הצדק אמורים על דרך קל וחומר בעקרון החירות . ואכן , כנקודת המוצא לניתוח עקרון החירות מוצעת ההנחה , שהחירות או החופש אינם קאטיגוריות פוליטיות מעיקרו של דבר , או קאטיגוריות פוליטיות לבדיות , אלא אדרבה , הם נעשים לעקרונות של החיים המדיניים משום שהם עניינים חוץ ועל מדיניים . פתחנו בהתחשבות באדם כסובייקט , והחירות היא היא הביטוי הפעיל הממשי להיות אדם סובייקט . לאמיתו של דבר יש לראות את החירות כעובדה , כעובדה נתונה של מעמד האדם ביקום , ובתורת עובדה זו נעשית החירות תוכן מכוון את המדיניות , או נעשית למצער אחד הגורמים המכוונים אותה , מהיותה תובעת מן המדיניות להודות בעובדה זו ולהתחשב בה . אין אנו באים בהקשר הזה של הדיון , שהוא דיון בעניינים של מדיניות , לבסס ביסוס שיטתי כולל את מעמדה של עובדת החירות כסגולתו של האדם ביקום , ובמידה שיוצע כאן ביסוס , יוצע מתוך ראיית המגמה שלפני...  אל הספר
מוסד ביאליק