הוויכוח בשאלת אחדותו של החינוך לבש , כאמור , ממד פוליטי בשל זיקתם של הזרמים למסגרות חברתיות ופוליטיות . אחידותו של בית הספר , כפי שנאבקו למענה אנשי החינוך הכללי ובעיקר נציגי הגוש האזרחי , העלתה כבר בעת דיוניה של 'ועדת העשרים' את השאלה , האם דרכם החינוכית של בתי הספר מבטאת הבדלים שבהשקפת עולם חברתית ולאומית עד כדי הצדקת קיומם של בתי ספר שונים . בשנת 1933 טען שמואל יבנאלי , בהגינו על הצורך בחינוך נפרד לילדי העובדים במקביל לייחודו של החינוך הדתי הלאומי , כי יש דעה שביה"ס הכללי , הוא ביה"ס הרצוי בארץ , משום שהגיע לידי הסינתזה , כביכול , כלומר לידי פשרה של כל הזרמים : יש בו יחס לדתיות , יחס לעבודה ויחס לערכי העם והציונות . והנה , ביה"ס של הפשרה טוב לזה , שמסתפק בפשרה . לא שעד כה היה ביה"ס הכללי רצוי לעובד ועכשיו חדל , אלא שהעובד לא הופיע בשדה פעולות החינוך ; אותו הדבר לגבי "המזרחי [ ... ] : " כשהופיע "המזרחי" — לא יכלה הסינתזה לספק אותו . ביה"ס של פשרות טוב למי שיכול לקבל אותו , אבל אין הוא טוב לציבור הפועלים , משום שאין הוא יכול לקבל אותו . יש לציין גם שלמעט הוויכוחים הפוליטיים הפומביים על...
אל הספר