רועי צייקי ארד אי אפשר לבחון את מחאת הקיץ האחרון בלי לראות את מושג הצואה צף ועולה חזרה אל הפוליטיקה . צואתם של בני התרבות מוסתרת . למעשה , בני תרבות הם אנשים שמוגדרים כבעלי צואה מוטמנת , אף על פי שבלונדון של שייקספיר ודיקנס הצואה זרמה ברחובות העיר . המחאה החלה כשאיפה לבית , אך הובילה למצב הפוך - עיר אוהלים שבה אנשים מוותרים על הבית . במחאת האוהלים , האפשרות של אינסטלציה והעלמת הצואה והשתן ננטשה על ידי האדם הפרטי שישב קודם לכן לבטח על אסלתו המופרטת , והוחזרה לרשות המקומית / למדינה . במהרה השתנה המאבק ממאבק על דיור ( במעגל מתרחב : לדפני ליף , לדור הצעירים , לנפגעי הרס הדיור הציבורי ) למאבק סוציאלדמוקרטי כולל . אבל המעבר משירותים ביתיים לשירותים הציבוריים ( שכשמם כן הם ) היה השינוי הראשון בתנועת המחאה שניבא את המעבר מאני לאנחנו , משקט , נקי ובטוח ללא שקט , לא נקי ולא בטוח - מאפייני מחאת קיץ . 2011 בשירה העברית , התייחסות לצואה כאל משהו פוליטי ( כמו מיו ) אפשר לראות בראש ובראשונה אצל אהרון שבתאי , למשל בספר "חרא / מוות" או בשיר "שמש שמש" שבו שבתאי משווה את השמש לגוש צואה . בשירו המשונה של ...
אל הספר