( הפסיכולוגיה של כמה טעויות לשון נפוצות ) את הביטויים השגויים יש לי את ה , אין לי את ה , היה לי את ה רשמתי לפני לראשונה בסוף שנות השישים . כמה מעמיתי המתחקים על שיבושי העברית החדשה טוענים שהחוט המשולש המשונה הזה של 'יש , ' או 'אין , ' או 'היה , ' מלית המושא 'את' וה"א הידיעה — החל להתערות בשפה המדוברת שלנו מוקדם יותר , באמצע שנות החמישים . מכל מקום ברור , ש'יש לי את ה ' וכר לא היו ולא נבראו לפני קום המדינה : הם חידושים מובהקים של העברית הישראלית . אף לא נוכל לומר שהם ממאפייני ההתבטאות של דוברים משכבות נחותות תרבות ; אדרבה , זו נחלת דיבור משותפת לנבערים מדעת ולעתירי השכלה , לשוק ולאקדמיה גם יחד , אף כי לא בהכרח לרובם המכריע של הנבערים ושל המשכילים : כאן וכאן תמצא עד היום אנשים ונשים , קשישים וצעירים וילדים , שלעולם לא יעלו על דל שפתיהם את לשון הקלוקל הזאת . לאחרונה שמעתי איך אחד האישים הנכבדים במנהל הרפואי הישראלי משיב למראיינו ברדיו : 'לא , למשרד דווקא היה את מספיק הכסף . ' התרשמותי היא שהאופנה של יש לי את ה צמחה ופשטה תחילה בקרב 'טובי העם' ומעמיקי המחשבה , שחזקה עליהם שצורכי התקשור...
אל הספר