דומה שאבא קובנר מנסה לעשות בפואימה החדשה שלוי את הבלתי אפשרי כמעט : לקרוא בשם למה שאי אפשר לקרוא בשמו אלא אולי בלשון השמות המופשטים , המוסכמים בלבד : השם , העבודה , עבודת האלוהים . והוא יודע זאת , כנראה , ואף אומר : " בקשו את הדברים . ואל תקךאו בשמם . / לא תקרא . לא תקרא בשמם" [ עמ' . [ 67 ואחר כך הוא הולך , חרף ידיעתו זו , ידיעת משורר , וקורא בשמם שוב ושוב , והם אינם נענים לו תמיד , וכמדומה שכאן מרבית כשלונותיו . נושאו הפעם 'רגיש' הרבה יותר מאשר בפואימות הקודמות שלו ואף על פי כן מועטה הרבה יותר השתיקה , מועט הרבה יותר "צום המלים הצלולות" אשר ב'פרידה מהדרום , ' למשל . כל המסגרת הזאת של ריקוד דת בישוב בתיליאני מסגרת המיישבת את געגועי הנפש בפיסת גיאוגראפיה רחוקה שאנו מגיעים אליה כזרים , כתיירים משתאים - צופנת בחובה סכנות למכביר . כמה בלתי נאמנות עלינו כבר שורות הפתיחה הפסבדו אישיות המבקשות לגשר בין העולמות הרחוקים : "לפני שאהבתי נערה אהבתי את אדוני" או "יכבד עלי להסביר כיצד נגע דם האנשים האלה בדמי . " האם אין כאן קריאה לדברים בשמם , ועוד בסגנון "פואטי" מרומם , גבוה ומלא הדגשת 'אני' הפוגע...
אל הספר