באמצעות הבחירה בדמות השוטה ובפרקטיקות שלו אני מבטל את עצמי , מפקיר את נוכחותי לקהל . שיעשו בי כרצונם . במיצגי משר אני יוצא לדרך מתוך הנחה שאי שם במהלך המופע אאבד את הקהל ואיוותר לבד . אני מודע לרגע שבו הקהל עלול לנטוש אותי , מתוך שעמום וציפייה חסרת תוחלת להתפתחות שתבוא . למה אני מוכן להיות במקום שבו איוותר לבד ? למה אני מסרב להציע ענייו ? למה אני מציב את עצמי בעמדת היחיד מול ציבור שיכול לפתח עוינות ? מהי נקודת המבחן שאני מחפש ? כתב האשמה העצמית שלי אינו מסתיים בסעיף "ביטול עצמי . " האם מדובר במסלול המוביל להפקרה עצמית ? הפקרתי את גופי לנמלים , לעקיצות הדבורים ( נחלה , ( להצקות של צופים ( נדודי שינה , ( למצבי תלייה עצמית בהיפוך - האם אני בוחר במודע בהפקרת גופי לאלימות , מתמסר ליצר של הרס עצמי או משתוקק לסבל וכאב ? לא ככה נראים הדברים מנקודת מבטי . מהמקום שבו אני משקיף על הדברים ובוחר את הפעולות , אין לי ענייו בחומרי הגוף ובאמנות הגוף . הפקרת הגוף מסמנת עבורי רף של שחרור . בחרתי במצבים שבהם הגוף נותר ללא שליטה עצמית , כלומר חופשי ממני . אני מנסה לנתק ביו גופי לבין תודעתי , לא באופן שבו ...
אל הספר