המופע מציע ללמוד להעריך את מה שאבד . לא את המשמעות אלא את מה שלא ניתן להציגו כי אם לייצגו בלבד : את אי יכולתו של אמן המופע להעצים , למצות ולזכך את המציאות ל"רגע האמת , " ואת הכישלון של הצופה להכילה . הצפייה במופע נושאת בחובה תודעה של החמצה , מעין עדות לכישלון . העד ( הצופה ) אמון על הזיכרון . הזיכרון שלו מגבה את מה שנותר מן ההתרחשות , אחרי שזו נסתיימה . בכך נבדל המופע מהפרקטיקה המייחדת טקסים ופולחנים : ביצוע חוזר של פעולה בבחינת הידוק הקשרים , היזכרות , עדות לשיתוף וליצירת מחויבות הדדית בין אדם לבין זולתו , בינו לבין הקהילה שלו , בינו לבין מערכת האמונות שלו . לא סתם פירוש המונח "צופה" בשפה הערבית ( שסד ) הוא נושא העדות . המופע אינו מציע הסכם כזה לשיתוף פעולה עם הצופים . הם אינם מחויבים לשמור על האש או להעביר את היתד לרץ הבא , שכן הצופה אינו שליח ולמופע אין שליחות . הצפייה היא החלטה שלו . מידת המעורבות שהוא מגלה היא המסע שלו . ניתן לדבר רק על מידה של עניין או דאגה , שמקורם ביחס הרגשי ובעמדה האתית שהצופה נוקט כלפי אמן המופע . " זה כאילו שלצופה אין כאן מקום - אחרי הכול אני לוקח על עצמי את...
אל הספר