בתחילת שנות ה 90 צפיתי באירוע התיאטרוני ארבייס מאכנ 1 פריי של קבוצת תיאטרון עכו , בבימויו של דודי מעייך . באמצע ההצגה השתלשל שולחן ערוך ממעל , והצופים מצאו עצמם לפתע ישובים אליו , שותפים לחפלה סחבקית מלווה בציפחות והערות גזעניות ומתנשאות אגב ניגוב חומוס וביתור כנפי פרגיות . המעבר ממחילות הזיכרונות של השואה אל המציאות הישראלית הטופחת והמוארת היה מסויט . לא רציתי להיות שותף לסעודה . לא הסכמתי , אולי לא יכולתי , להיות שותף לטקס . הייתי מודע לכך שבאמצעות האוכל מפתים אותי להיות חלק מהתרחשות , שלא לומר מציאות , צינית ווולגארית . הסעודה , כמו מדורת השבט , היא מטפורה לחברתיות הישראלית . תאכל , מותק , תבלע מה שנותנים לך . גם את המעבר הכפוי מאימת השואה לאימת הישראליות התקשיתי לעכל . קמתי כדי לצאת החוצה , אבל אז גיליתי שדלתות האולם נעולות .
אל הספר