הכפילות של גוף וקול מאזכרת יחסי אדם בובה . הדוגמה הבולטת היא בובת פיתום . המפעיל משאיל לבובה את תנועתה ואת קולה , אבל דומה שיש חיץ ביו התנועה לגוף . בובת הפיתום כמו מחוללת את קולו של המפעיל שלה . הוא מנפיש אותה , והיא מחוללת אותו . לכן התפתח נרטיב דרמטי של יחסי הבובה והמפעיל שלה , שבו מנסה הבובה לגבור על מפעילה ולהשתחרר משליטתו . יש משהו מאמץ בסיטואציה שבינך לביו הבובה שלך . אתה מדבר בשבילה , אבל היא כביכול מדברת מגרונך . אתה משתדל לא להניע את פיך כדי לא להסגיר את מקור הקול . השפתיים נטולות רגש . כל המשאבים מופנים אל הבובה על מנת שהיא תמשוך את תשומת הלב של הצופה . אין בובות פיתום שאינן ערמומיות או מרושעות . הפקת הקול של הבובה היא גימיק , לא בו העניין . היא פתיינית ומלאכותית באופייה . הפער בין עיצובה של הבובה לבין הקול שהיא מחוללת , קול מאוב , הוא מפחיד . השעשוע מתבטא בשפת הגוף וביחסים המרומזים ביו המפעיל והבובה . המסר אלים . הבובה אחוזה בחיק המפעיל , על פי רוב ישובה על ירכו . היא מייצגת דמות של אדם מבוגר , ולמרות זאת היא קטנת ממדים , מוחזקת בצמוד לגופו של המפעיל כמו מנוצלת לרעה . הפער ...
אל הספר