בדרך כלל הצופה אינו בוחר לצפות במופע ; הוא נקלע אליו . משהו בו מתנגד לעצם התפקיד הזה שהוענק לו - צופה . הוא לא פתח את העיתון וקיבל את ההמלצה החמה למופע השבוע , או קרא עליו מאמר ביקורת . הוא לא ידע מה מחכה לו . הוא לא ידע במה מדובר , מלבד מילת הקוד המעורפלת "מיצג . " ופתאום הוא מוצא עצמו באינטימיות עם אמן , ומן הסתם גם עם קומץ צופים אחרים , נבוכים אף הם . הוא פתוח במידה , סגור במידה . הוא לא כל כך מביו את הצופן של הקוד . מה זה הדבר הזה שאין בו סיפור או התפתחות דרמטית , ומה מיוחד בפעולה שמתרחשת לנגד עיניו , שעל פי רוב לא נדרשת לה כל מיומנות ביצועית . סתם פעולה . וזה מתמשך . וזה חוזר על עצמו . וזה מקשה על היווצרות מעורבות רגשית נקרב הצופים . נדרשת עין עמידה , מבט יציב . המופע הוא מושא קשה לצפייה . הוא עשוי להיות סיפי , ביזארי , אלטרנטיבי , חתרני , לא מתקשר , מסוגר . העין הציבורית מתחילה לגלות סימני עייפות . היא מרבה לעפעף , משוטטת ללא מיקוד , נעצמת . אם היה מדובר בתחומי תדר , בעוצמות סאונד , ברעש , ברור שקשה היה לשמוע ; אבל כשמדובר במושא צפייה שאינו בהכרח "קשה" או אלים , איו זו שאלה של תו...
אל הספר