צפייה היא פעולה מרוחקת ובלתי מנכסת . המבט , לעומת זאת , בוחן , מתערב , חודר לתחום הפרט . למבט יש מהות אישית . המביט מחייב . הניבט מחויב . הצופה אינו צד בענייו , הוא עלול להסיח את דעתך . אתה פוזל לעברו . אתה עשוי למצוא את עצמר מחייך כשהוא מחייך . כשהוא נרתע ממך אתה עשוי להרפות , או להיפר , למתוח את החוט הלא נראה . הטקטיקות המקומיות האלה רק מבהירות לך שאתה יודע שהצפייה היא מנגנון היוצר תלות . ומה היה קורה בלעדיו ? האם היית מבצע את המופע גם ללא נוכחותו של הצופה ? וכשתחליט לעזוב הכול ולצאת לדרך , לבדך , האם תיקח אתך גם את ערכת הצו ^ ה ( זוג עיניים , עמדה ביקורתית , ניצוץ אירוני נפיץ ?( וכשתתפוס מרחק והנוף יהיה פרוש לפניך , האם לא יעלה בדעתך שהנוף שאתה צופה בו צופה בך ? המבט : או שהוא ננעץ בך או שהוא חודר ועובר דרכך כמו קרן לייזר . כשהוא ננעץ , הוא נובר בתוכך כמו כלב רעב חשוף שיניים . כשהוא חודר , הוא לא עוצר כדי להביט לאחור .
אל הספר