אמנים נודעים , כמו יוזף בויס , אורלן , אנני ספרינקל , גילברט וגיורג , ' עוטים על עצמם פרסונה . במעבר מחלל זמן מופע למציאות חיים הם אינם מסירים את בגד המופע בלא לשנות פעימה או מצב נפשי . הדבר בא לידי ביטוי בקודים התנהגותיים ( מחוות תנועתיות וקוליות , ( חזותיים ( איפור , אביזרי לבוש ) ומעל לכול בערנות ובריכוז תודעתי . האם יש בהתנהלות זו משום הערה לסדר היום הציבורי והפרטי שלנו ? האם עשוי הדבר לשפוך אור על התפקיד הפוליטי ו / או החינוכי של האמן ? האם האמן אינו מסתכן בהצבת עצמו בדמות השוטה , חרף תפקידו ההיסטורי כלהטוטן - אמן ההיפוכים , המלהטט בין העולמות : ביו הגבוה והנמוך , בין המותר והאסור , בין השכל והרגש , ביו הקדושה והחולין ובין ... האמנות והחיים ? ולאן נעלמת הפרסונה כשהאמן נעלם מן העין ? או , במלים אחרות : האם יוזף בויס מסיר את המגבעת שלו כשהוא מסתגר ללא צופים בתוך חלל גלריה ניו יורקית עם זאב ערבות ? הצופה עשוי לתהות על החשיבות הסמלית או הייצוגית של בגד המופע שלו ( הןלסט , המגבעת . ( באילו נסיבות הוא מסיר אותם ? האם הסממנים החיצוניים הללו נועדו לשמש כתו היכר לצורך שיווק הפעולות האמנותי...
אל הספר