במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות , הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות . למופע המדורה קיום עצמאי , מעיו טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי , אבל פועל אחורה בזמן : המדורה נבנית מהשרידים שלה . לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש . אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו , שהפעולה הופכת לשגרה , שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב , שהיא לא יותר מהפגנה של כישורי הטכניים כ"פסל מדורות . " כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואיו לי עניין להמשיך להופיע בהצגה , ואז החלטתי לשנות גישה . אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך . הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל למדורה . צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת . אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות , בערך בהצגה השלושים , זה קרה . בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי . הפעולה התמקדה ב"כלי" המוזיקלי שהמצאתי . אני נושם . אני נשימה . גיליתי מנעד רחב של צלילים . אלתרתי כמו נגן ג'ז . הנשימות הפכו לטקסט , למאוויים רגשיים , השלכה של איברי הגוף ה...
אל הספר