שאלת מוצאם וזהותם של הצדוקים היא מהחידות הלא פתורות של ימי הבית השני. שלא כקבוצות יהודים אחרות מימי הבית השני, הצדוקים או ממשיכיהם לא הותירו לדורות הבאים כתבים משלהם, והידיעות עליהם מגיעות אלינו מידיהם של יריביהם. לא ייפלא איפוא כי הקבוצה מתוארת כמעט תמיד באופן שלילי ודימוים הרע דבק בהם לדורות.
הכינוי "צדוקים" מופיע לא מעט בספרות היהודית מן הדורות הסמוכים לחורבן הבית השני - במשנה, בתלמוד ובחיבורים אחרים מספרות חז"ל, בכמה מכתבי הקודש הקדומים של הנצרות ובספריו של יוסף בן מתתיהו. עם זאת, באף אחד מהמקורות לא השתמר תיאור משביע רצון של קבוצת אנשים זו, מוצאה, תולדותיה ואופיה הרוחני והחברתי. אפילו כתביו של יוסף בן מתתיהו, המרחיב בתיאורים ובדברי מבוא, אינם מעלים תמונה ברורה של הצדוקים ועולמם.
(...)
אולם את הפתרון לשאלת הכינוי "צדוקים" יש לבקש בכיוון אחר. צדוקים הם ככל הנראה ממשיכיהם ותלמידיהם של הכוהנים בני צדוק אשר מילאו את תפקידי המפתח של הכהונה עוד מימי דוד המלך ובמשך כל תקופת הבית הראשון ורוב ימי הבית השני, עד להשתלטותם של הכוהנים מבית חשמונאי על בית המקדש, במאה השנייה לפני הספירה. הכוהנים הלוויים בני צדוק המודחים, ועמם מקורבים ושותפים לדרך הדתית ולמעמד החברתי, הם הגוף המרכזי של קבוצת הצדוקים, ובדרך כלשהי הם קשורים גם אל הגרעין הקשה של כת המגילות ממדבר יהודה, כנראה על ידי שיתוף בכמה עיקרי הלכה.
אל הספר